נכתב על ידי מ. בוגרת מניפה 2008: "הגעתי מבית חולה: הורים גרושים, אבא בחו"ל, גרתי עם אמא ובעלה שהיה נוהג להרביץ ולהטריד אותי בצורה מילולית ומינית. אמא התעלמה באדישות ומרירות. עברתי כמה בתי ספר ולא מצאתי את עצמי, לא מצאתי מענה נפשי ומועיל למצוקה ולחיים שלי.
מרוב שהייתה לי מעמסה כל כך גדולה נפשית ורגשית ומרוב חוסר השקט המטורף, בהתחלה לא יכולתי להיכנס לאף שיעור ולשבת ולהתרכז. הרכזת באה ואמרה לי "שבי, תשתי קפה, תעשני סיגריה, דברי איתי ותשפכי לי את מה שצריך וביחד נעשה כל מה שצריך כדי לאפשר לך להיכנס לשיעור ולהתרכז קצת", היא עשתה הכול כדי שאוכל קצת לנשום ולפרוק את המעמסה שלי.
במניפה תמיד הכילו אותי, לא משנה באיזה מצב הייתי. הרכזות מדהימות, הן נותנות הכול כדי שתמצאי את עצמך. הבנות של הקבוצה היו מדהימות גם כן, יכולתי בפניהם להוציא הכול. המסגרת המאפשרת, הפותחת, הנותנת והמיוחדת ממש הצילה אותי.
מניפה זה לא "בית ספר", זהו מקום מיוחד במינו בצורה הכי חיובית שיש. מה שחשוב במניפה זה התהליך הנפשי שאת עוברת, הכוחות שאת מקבלת כדי בכל זאת להגיע לבגרויות, ולא המבחנים עצמם. יכולתי למצוא ביחד עם הרכזות והצוות את הנקודה הזאת שגורמת לי לחוסר חשק וכוח ולקושי להיכנס לשיעורים ולעבוד עליה יחד בהקשבה מלאה ובאמונה ענקית.
כשהגעתי למניפה הייתי מופרעת, לא ידעתי לדבר, לא יפה, לא מכובד, לא בשום צורה. הייתי ילדה עצבנית, חסרת סבלנות, אבודה ביותר, חסרת אונים, כאובה, כעוסה, מבולבלת ומיואשת. בזכות הדאגה העצומה והאמונה האין סופית ביכולותיי לאט לאט החוסר אונים פחת, הייאוש והבלבול התחילו קצת להתבהר ויכולתי לראות את האופק. בזכות האהבה האינסופית, הדאגה והיחס האישי החם כל כך, יכולתי קצת להוציא ולשחרר מהכעס, הכאב, התסכול והעצב. כשבאמת הדברים התחילו טיפה טיפה להירגע אצלי בפנים, להתבהר אצלי בפנים, כך גם יכולת הריכוז הלכה וגדלה לאט לאט.
בזכות היחס האישי שמרעיפים עליך כל הזמן, ההקשבה התמידית והדאגה שקיבלתי במניפה התחלתי לפרוח ולבנות את עצמי. תמיד הרגשתי במניפה שיש לי בית חם ואהבה. זה מקום שהייתי רצויה בו תמיד, ומישהו תמיד ידע מה קורה איתי. זה הציל אותי - כשמישהו תמיד ידע מה קורה איתי.
כשהגעתי בבוקר למניפה הרגשתי שאני סוחבת עליי הר של דאגות, של כאב עצום, של כעס, של תסכול, חוסר אונים ומרירות – ממש הכול היה לי על הכתפיים. מניפה הייתה הבית שיכולתי להיכנס אליו ולשים את השק בצד לכמה שעות. לפעמים סתם לנוח, לפעמים לשים אותו בצד ולטפל בו, ובכל מקרה תמיד להתמודד איתו בצורה זו או אחרת.
היום אני לומדת, עובדת ומשלימה בגרויות, נמצאת בזוגיות מדהימה, אמיתית, נכונה ומאד בריאה. עדיין נמצאת בבית של אמא, עם קצת יותר יכולת להתמודד, לדאוג לאחים שלי, להכיל אותם ולהעניק להם את החום והאהבה שמניפה העניקה לי כשלא היה לי."
